לחלום ולברוח

#7

לברוח. לארוז מהר ולרוץ.

מה לקחת, מה להחזיק חזק, מה להשאיר מאחור, שפה חדשה, תמונות, התחלה, פרידה.ריצה בחושך. הכי חשוב זה נעלים טובות.

מכל סיפורי השואה וסרטי השואה אני תמיד יוצאת עם המחשבות הנרדפות האלו.

אני מרגישה הכי חזק את העקירה, את החידלון של העולם המוכר, את הנסיון להחזיק חזק. אולי הייתי שם ואולי זו איזו עקירה פנימית שלי שלא עוזבת.

תמיד היו לי את הסבים שברחו והיו לי את הסבים שהגיעו לארץ לפני המלחמה. שני זוגות להסתכל.

אלו שבאו תמימים וצעירים צרובי שמש, שהעיניים שלהם תמיד היו נמרצות, מלאות חזון, מעוטרות בפס דק של שקט על המשפחה שנשארה שם. על המדף בבית של הסבים האלו היו תמונות של הוריהם, לבושים שחורים, דוסים כאלו, לא מסתדרים לי עם המדף הצנוע של הקיבוץ עליו הונחו. העולם הישן, אירופה שהסבים שלי כל כך רצו להשאיר מאחור, להיות חילוניים בכל רגע, להשאיר את אלוהים שם, לעבוד את האדמה.שמחים בדרך כלל וחולמים, מחבקים לאט, מכינים ריבת מתוקות.

והיו הסבים השניים, אלו שהיו מזמינים אותם לספר ביום השואה בבית הספר, ואני מתתי מבושה. כל כך הובכתי מהמעמד. היתה גם בהם את האש החלוצית, אבל היא עברה תמיד דרך מסך המלחמה, עצורים יותר, שקולים במילים. לא מגלים הכל. ורעש הבריחה באוזניים. החיבוק שלהם חזק ולא משחרר, והמילים שלהם חכמות כמו סוד, כמו שבועה, כמו מנסים ללמד אותי להיות עירנית, לדעת מתי לברוח.

ושני הבתים האלו הם המפלטים הכי יפים של הילדות שלי. הם שני הקצוות שאני נלחמת לחבר בתוכי. לברוח בזמן, לארוז מהר, לא לשכוח כלום, לספר, להזכיר, להיצמד לפרטים ומן הקצה השני, להתחיל מחדש, לא להתעכב, לצחוק הכי חזק, להיות חלוצה, תמימה, מתרגשת, כזו שנולדה בזמן. שני הבתים היו חמים, עם אוכל שמושקעת בו אהבת אמת, עם מילים כתובות וברכות ארוכות ליומולדת.

שני הבתים האילו הם הגנים שלי והם המציאות שמלווה אותי. לברוח לברוח לברוח, לחלום לחלום לחלום.


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags