כמו משל. או דברים שקלטתי כשהייתי בלי קליטה

#10.

הרוח לא נשבה בענפי העץ. שום סימן לו הסתמן לו בשמיים, זו היתה שעת צהרים רגילה של חול המועד, אולי יום רביעי אולי שבת איש לא ידע. השבילים בקיבוץ היו ריקים וחשדניים. הידיים הזיעו. היתה מן תחושה עמומה של ריקנות, של קדושה בריח ארוחת צהרים.

ואז זה קרה. הוא נפל לי מהיד. זה לא הרגיש דרמטי או משהו. הוא צנח על הרצפה בלי קול. רק הצעקה שלי הדהדה במשק.

יכולתי להמשיך לתאר את הבהלה ואת הנסיעה למיון (מעבדת הפלאפונים של יוני בקרית שמונה), את האנשים המחכים בתור בציפייה ואת הפקידה הנחמדה שניסתה להרגיע. אבל ברשותכם אני אקפוץ למסקנות. לשורת התוכן האחרונה. זו שבאה כמו הארה אחרי שלושה ימים בלי פלאפון.

וזה מחולק לכמה שלבים של הבנה כמו כל משבר:

1 שלב ראשון- הבהלה. זה שלב אבולוציוני קדום עוד מהתקופה שכל המספרים היו נמחקים והיה צריך להתחיל מאפס.

אתה משחזר במהירות את כל האנשים שחשובים לך, אתה מבין שלא איבדת אותם באמת ואתה נאנח. ואז אתה נזכר ב׳ענן׳ ואתה נושם באמת.

2. שלב שני- ההכחשה. אתה עוד לא יודע

את גודל הנזק אבל מבצבצת לראשונה התחושה שאולי אולי זה דווקא נחמד להיות בלי ולהרגיש בלי. זה ראשוני, זה עובר מהר, אתה עוד לא בשל.

3. שלב שלישי- השכנוע העצמי. החיפוש העצבני בכיס, המחשבה שאתה לא יודע מה השעה (חול המועד מה זה משנה השעה), המחשבה הנרקסיסטית שמישהו חייב אותך, הרעיון שהזדמנות חייך מתפספסת כי מנסים אותך ואין תשובה, המחשבה שאולי זה ארגון ׳לתת׳ שמחפש אותך והחיוך שמגיע מיד.

4. שלב ארבע- הגירוד. אתה מבין שזה קשה באמת, שאתה לא אדם חופשי, משוחרר ומפותח, אתה מבין שאתה בורח. שהתמכרת, שאתה נחנק מרב זמן חופשי. שקרה לך הדבר הזה, המבהיל, שזה לא יחזור, שפעם כשתספר לילד שלך איך נסעת להודו בלי פלאפון הוא יהנהן ברחמים. שהתחלף דור ואתה נתקעת באמצע, קצת אנלוגי וקצת דיגיטלי.

5. שלב חמש- השדרוג. אתה מגיע לחנות ואתה מבין שאתה חייב להתקדם, שזו ההזדמנות שלך לעקוף בתור, אתה קונה את הדגם הכי חדש כי כל בחירה אחרת לא משתלמת באמת. אתה מתחנן שיעבירו לך מהמכשיר הישן לחדש את הכל כאילו היית אבא שלך בן השבעים, גם את הצלצול והתמונה של הילדים. אתה רואה איך היא עושה את זה שם, הפקידה, כולה צעירה ממך בחמש שנים אבל צוחקת בלב על הפניקה הזקנה שלך.

6.שלב שש- ההבטחה- אתה מרגיש שעברת שיעור אבל אין לך את הסיכומים שלו בכתב יפה ועם הדגשות של מרקר. זה שיעור עמוק של תפיסת המציאות, של פער הדורות, של הרצון להיות מחוברים ונאהבים. אתה מבטיח לעצמך למנן את השימוש, להסתכל יותר על הגשם בלי לצלם אותו, להריח את ארוחת הצהרים מבלי לתייג אותה ולנקות את מספרי הטלפון בזיכרון כך שישארו רק אלה שאתה במילא זוכר בעל פה.


Featured Posts
Recent Posts
Archive